לפעמים נדמה לי שמקצוע הטיפול בחר בי עוד לפני שאני בחרתי בו.
תמונה אחת מילדותי המוקדמת מאוד נשתמרה בזיכרוני. אני כבת שנתיים וקצת, נמצאת בחדר עם המון מבוגרים, ובמרכז סבתא, יושבת בכורסה. כולם מוכרים לי – הוריי, דודים, משפחה, סבתא. וסבתא בוכה!
״למה את בוכה, סבתא?״ אני שואלת. והיא:
״סבא איננו, הלך מאיתנו ולא ישוב, כבר לא יספר לך סיפור ולא ישחק איתך…״
ובוכה! אני מתבוננת סביב, תמהה, מתאמצת מאוד להבין מדוע סבתא בוכה – הרי היא מוקפת באנשים טובים, כולם כאן איתה, כולם דואגים לה, כולם אוהבים אותה, אבא ואמא כאן איתנים וחזקים. אני מנסה להבין אותה, לפענח את מחשבותיה ולהיכנס לעומק רגשותיה:
״יכול להיות שהיא פוחדת להיות בלי סבא?״