מהם התנאים לאינטימיות טובה, ומהם גבולותיה ? האיזון העדין בין טיפוח אישיותנו כפרט לבין טיפוח הזוגיות שלנו
המיתוס הרומנטי אומר, שאינטימיות נוצרת כשבני הזוג משתדלים מאוד להדגיש את המשותף והדומה, ולהתעלם מן השונה והמפריד ביניהם כדי להיות "אחד". לאמיתו של דבר, אינטימיות איננה מיזוג של שני אנשים לישות אחת, אלא התקשרות עמוקה, שבה כל אחד מהם דווקא שומר על ייחודו.
אינטימיות היא יעד קשה להשגה, ומובן שאינה מושגת רק בעצם זה שבני הזוג חיים יחד. תנאי מוקדם לקיומה הוא, שכל אחד מבני הזוג יחוש ביטחון בעצמיותו.
מהי עצמיות איתנה ?
ראשית, זו הכרת עצמי: לזהות מהם כוחותיי, מהם משאביי הנפשיים, ממה אני שואב אנרגיה; מהם הצרכים שלי, מה מחזק ומה מחליש אותי; מהם יכולותיי והעדפותיי, ומה אינני אוהב ואיני נוטה לעשות. שנית, זו היכולת לבטא את הצרכים הללו במערכת קשרים עם בני אדם אחרים, שגם להם יש צרכים לגיטימיים. ושלישית, זו האמונה הבסיסית שלי בערכי ובמסוגלות שלי להתקיים כאדם עצמאי בעולמנו, ובלשון עממית: "לעמוד על שתי הרגליים שלי".
כאשר מגיע אדם להישגים פנימיים אלה, הוא מסוגל ליהנות מהיתרונות המתוקים הטמונים בהתקשרות אינטימית: ביטול מחיצות פנימיות, שיתוף בחוויות אישיות ביותר, חשיפת חסרונות ופגמים בפני בן הזוג תוך תקווה שהתגובה תהיה מקבלת. עם עצמיות איתנה, אין חשש מפני היבלעות על-ידי בן הזוג, כי אני יודע, שיש לי היכולת לעבור ממצב של התמזגות למצב של אינדיבידואליות, ובחזרה. אני יכול לשמור על ה'אני' שלי בתוך הקשר הזוגי.
מהם הגבולות בין ה"לחוד" וה"ביחד" ?
זוהי שאלה שכל זוג עומד בפניה. אנשים נישאים כדי להיות יחד, ועם זאת ברור, שאינם יכולים להיות יחד כל הזמן. כאשר לשני בני הזוג יש צרכים דומים בקשר לשאלה זו – אין בעיה. אם שניהם זקוקים זה לזו במידה מועטה, לעומת הצורך הרב שלהם בזמן לעצמם ולעיסוקיהם האישיים, הם יכולים להפיק המון סיפוק ממפגשיהם המעטים יחסית. שניהם זקוקים בעיקר למרחב אישי גדול, הם צריכים הרבה "לחוד" ומספיק להם מעט "ביחד". דווקא כשמשתנה אצלם האיזון הזה, מתחילות ביניהם בעיות, למשל- כשהבעל יוצא לגמלאות ונמצא פתאום הרבה בבית, או כשאיש צבא הקבע משתחרר. באותו אופן, ישנם זוגות שהצורך שלהם להיות ביחד הוא רב, והם בוחרים לעבוד, לבלות ולעשות יחד כמעט כל דבר. כל זמן שסידור זה עונה על צורכיהם, אין בכך כל רע.
הבעיה נוצרת, כאשר מתגלה פער גדול בין בני הזוג: כשאחד מהם צריך יותר קירבה, ואילו השני זקוק למרחב אישי גדול יותר. או אז נוצרים קונפליקטים ורגשות קשים, המביאים זוגות רבים לטיפול זוגי. הסכנה היא, שההיזקקות של האחד לפרטיות בשעה שבן זוגו מבקש את קירבתו עלולה להתקבל כדחייה, כעוינות וכהתנכרות. "כל ערב אתה נסוג לחדר העבודה, כאילו שאני לא קיימת", "למה את יוצאת כל פעם לעיסוקים שלך, מתי נעשה משהו ביחד ?" – אלו תלונות אופייניות. לאמיתו של דבר, התרחקות אינה בהכרח נובעת מיחס שלילי אל בן הזוג, אלא מצורך אישי: יש אנשים, שעבורם הצורך להיות עם עצמם הוא כמעט חיוני לקיומם, ונגרם להם סבל אם עובר עליהם יום בלי שיכלו "לפגוש את עצמם", ולו לזמן קצר. לעומתם ישנם אנשים, שהצורך להימצא בקרבתו של אדם אהוב הוא חיוני לקיומם, והמרחק מקשה עליהם מאוד.
אצל זוגות שאצלם האיזון בין הצורך ב"ביחד" וב"לחוד" אינו תואם, עלול להתפתח מאבק כוח שלילי: בן הזוג הזקוק לקרבה מתחיל ללחוץ על רעהו כדי להשיג קירבה רבה יותר, אך ככל שגובר הלחץ, מנסה בן הזוג הזקוק לפרטיות לבצר את פרטיותו, ומתרחק עוד יותר, מה שמתפרש אצל השני כהתנכרות נוספת, שמגבירה את הלחץ מצידו "להחזיר" את בן הזוג, והמעגל חוזר . זוגות רבים , כאמור, מגיעים לטיפול כשהם חשים שנקלעו למאבקי כוח חסרי סיכוי, המתישים ומייאשים אותם ושוחקים את הסובלנות של האחד כלפי השני.
איזו היא הדרך לפיתרון ?
כמו בתחומים רבים בחיי משפחה, גם בתחום האינטימיות הדרך לפיתרון היא החתירה לשביל הזהב, ואין מנוס מוויתורים הדדיים. אין מידה נכונה של יחד ולחוד המתאימה לכל הזוגות, וכל זוג צריך למצוא לעצמו את השילוב הנכון שבין שני המצבים. דרושה התחשבות הדדית זה בזו באשר למידת הקרבה הרצויה. כאשר בני הזוג מבינים שהבעיה נובעת מההבדלים שביניהם בתחומי הצרכים והאופי, ולא מהעדר אהבה או התחשבות מצד הפרטנר, חל שיפור ביכולתם להתפשר. יתר על כן: גם כשמושג האופטימום, חשוב לזכור שהוא אינו נשאר קבוע לאורך זמן, אלא משתנה בהתאם לנסיבות, למשל במצבי לחץ של הפרט או המשפחה. וחשוב לזכור גם זאת: גם במצבי לחץ, אין להניח אוטומטית שכל אדם זקוק ליותר קירבה, יש אנשים שזקוקים אז דווקא להתבודדות.
לכן, כדאי להיות ערים לצרכים של בן הזוג. חשוב לתקשר ולדבר על זה, ומידי פעם לבחון מחדש, וברגישות, את הצרכים והרצונות על מנת לערוך את הוויסות המתאים.