על מה רבים בני זוג? על כוח, על חלוקת נטל ותפקידים, על מרחק רגשי, על תחושה שלא מקבלים מה שכל כך צריכים: אהבה, הערכה, כבוד, תשומת לב, עזרה. מריבות הן אחת הסיבות הראשיות לפניה של בני זוג לטיפול, וחיכוכים וויכוחים בלתי פוסקים בהחלט יכולים להרוס יחסים זוגיים. אבל, כדאי להבין: למריבות יש תפקיד בזוגיות, וחשוב ללמוד לריב נכון, לא להרוס, כי אם לבנות.
תפקיד המריבות בזוגיות
1. חידוד הבעיות. באמצעות מריבות מחדדים קונפליקטים, בקשר לנושאים חשובים שבני הזוג אינם מצליחים לבטא אחרת. כשלא מצליחים להזיז את בן הזוג לשנות את ההתנהגות בדרך הרצויה לנו, אנו יוזמים "פיצוץ" ומטיחים את רגשותינו ועמדותינו, בדרך סוערת ודרמטית, כך שבן הזוג לא יוכל להתעלם מהם. הפיצוץ 'שם את הבעיה על השולחן', ומפעיל את האזעקה שמשהו מאוד לא בסדר.
2. אפשרות להתרחק קצת מבן הזוג. כאשר במערכת זוגית אין לגיטימציה לשמור לעצמנו פינה פרטית, כאשר התרחקות כזו נחווית כפגיעה וכמעוררת אשמה, חייבים בני הזוג 'לארגן' פרובוקציה, שתאפשר להם להתרחק אחד מהשני ולמלא מצברים. מצב זה שכיח מאוד אצל זוגות צעירים, שצריכים לקבע ולייצב את העצמי שלהם בתוך הזוגיות, לאחר השלב הראשון של ההתאהבות, שמגיע לסיומו.
3. אפשרות לבטא קירבה לבן זוג. כאשר האווירה הרגשית בין בני זוג היא של הסתגרות, קרירות וניכור, מריבה "חמה וסוערת" יכולה לאפשר ביטוי של אכפתיות וקשר. בצד הרגשות הקשים שמעוררת מריבה, היא מבטאת גם מעורבות. "אילולא היה איכפת לי, לא הייתי כל כך כועסת" היא אמירה אופיינית במצב הזה.
4. מריבות כביטוי לקונפליקטים פנימיים. צרכים פנימיים בלתי מסופקים שלנו מניעים אותנו, באופן לא מודע, לבחור בן זוג, שלהרגשתנו יוכל לספק את מה שאנו זקוקים לו וכמהים לו. אבל, פעמים רבות, אותן התכונות בדיוק שמשכו אותנו בתחילה, הן אלה שהופכות להיות הגורם המרכזי לקונפליקט. זאת, משום שאנחנו "הלבשנו" על בן הזוג תכונות שאולי אין לו בפועל מרוב שהיינו כל כך זקוקים להן. למשל: האישה המתלוננת על כך שבעלה הוא "בלוק" שאי אפשר להזיז אותו, התאהבה בו משום שראתה בו "סלע" שאפשר להישען עליו. המריבה החיצונית עם בעלה היא, בעצם, ביטוי לצורך פנימי שלה, שהיא קיוותה לספק. היא האמינה שיש לצידה "סלע" להישען עליו, אך מוצאת עצמה לצד "בלוק" שקשה להגיע אליו.
איך להימנע ממריבות הרסניות?
1. לאפשר אחד לשני יותר מרחב כדי להיות קצת לבד. לקבל, שלא הכל חייבים לעשות יחד, ומותר שיהיו לבני זוג צרכים שונים בזמנים שונים.
2. לקבל את העובדה שמותר, ואפילו חשוב, לבטא חילוקי דעות. להבין, שמערכת המחניקה קונפליקטים, המדכאת ניגודי השקפות ותפישות, אינה בריאה ומובילה לעיוותים.
3. אפשר ללמוד לקחת אחריות על הבעיה הפנימית שלכם במקום להשליכה על בן זוגכם. להבין, שמה שמעצבן אתכם עכשיו אצל בן הזוג, קשור למה שמשך אתכם אליו בתחילת הקשר. זה לא שבן הזוג השתנה ואכזב, אלא, היבט אחר של אותה תכונה, שבגללה נמשכתם לאותו אדם, הוא זה שכעת מפריע לכם, אבל הבחירה, מה לעשות, היתה שלכם.
4. לפתח ולטפח ולאמן מיומנויות תקשורת: על מנת להצליח להימנע ממריבות הרסניות אין די במודעות ובשינויי תפישה פנימית. כדי לבטא עמדות ורצונות בצורה מקדמת ובונה, בני זוג זקוקים גם למיומנויות תקשורת, כמו הקשבה, אמפאטיה, אסרטיביות, יכולת משא ומתן, יכולת להתפשר. לא תמיד נולדים עם זה, זה לא תמיד בא "טבעי", אך אלו כישורי חיים חשובים, שבהחלט ניתן לפתח.
5. לריב על מה שקורה "כאן ועכשיו", ולא על מה שקרה לאורך ההיסטוריה המשותפת. אין צורך ב"פנקסנות" המקניטה ומלבה אש. "הבוקר נפגעתי מהאופן שדיברת אלי " במקום "אף פעם לא אכפת לך ממני".
6. לדבר במונחי התנהגות ולא במונחי תכונות אופי : " אני לא אוהב שאת מרימה את הקול" במקום " גסת רוח שכמוך !" . בלי קריאת שמות, כי המעשים שלנו הם רק חלק ממה שאנחנו והם אינם מגדירים אותנו.
7. לוותר לגמרי על "מכות מתחת לחגורה". לומר לאשתך "את דומה לאמא שלך שתי טיפות מים…" אינו מועיל. לומר לאישך "אתה נמוך גם בגובה וגם בחכמה".סתם מעליב ומלבה איבה. כי מה אנחנו יכולים לעשות עם דמיון לאמא או עם הגובה שלנו?…
8. להשתמש במשפטי "אני" ולא "אתה" או "את". לומר מה אני מרגיש, מה אני חווה, מה אותי מכעיס, ולא מה אתה או את עושים לי כל הזמן. משפטים המתחילים בגוף שני מעוררים מיד ציפיה לביקורת, האשמה ושיפוטיות, ולכן חוסמים הקשבה. משפטי "אני" פותחים קשב.