מי צריך להיות במרכז– ההורים או הילדים ?
בחברה בארצנו רווחת התפיסה, שאף הפכה לאידיאל, שתפקידנו כהורים הוא "לשים את הילדים במרכז". החברה מגדירה את תפקידנו כמי שאמור לזהות את הצרכים של ילדינו, את כל הצרכים, ולדאוג תמידית למילויים. מצפים מאיתנו לטפח את הפוטנציאל של ילדינו, לפתח את כישוריהם בכל תחום אפשרי, להיות זמינים וקשובים להם, להתכוונן אליהם בכל עת שעולה אצלם הצורך, לפתח דרכים יצירתיות כדי לטפל בהם תוך כדי התחשבות באישיותם והעדפותיהם, להשקיע בהם ולעזור להם במצבי משבר וקושי. וכמה מאיתנו לא מנסים לעשות שמיניות באוויר כדי לעמוד בציפיות הללו ? לרשום לחוגים, לוותר על מנוחה, להסיע, לעודד, לעזור בשיעורים, להעניק זמן איכות לפני ארוחת הערב ואחריה, לדאוג ליחסי החברה שלהם, להרגיע, לטייל, להעשיר, ועוד ועוד ?
אלא, שגם אנחנו בני אדם. גם לנו צרכים, גם אנו נתונים בקשיי החיים השונים, בתסכולים, ולעתים אף במצבי משבר. בבתים רבים מאוד הפנימו ההורים את ציפיות החברה האדירות מהם, וחייהם סובבים סביב צרכי ילדיהם. לדוגמה, בטיפולי נמצאת משפחה שבה שני בנים קרובים בגיל, לאחד יש הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות והשני שונה ממנו מאוד, פדנט, משקיען ואוהב שקט. ההורים פועלים נפלא כצוות משומן היטב, דרוך ומוכן בכל רגע להתפנות לצרכי הילדים. זה אומר, לעזור להם בכל הפעולות לקראת היציאה מהבית בבוקר, לדאוג שלא יהיו לבדם ביחד במשך היום, להסיע כל אחד מהם לשני חוגים פעמיים בשבוע, להעניק לכל ילד זמן איכות בנפרד עם ההורים, לצפות מראש קשיים עם הילד בעל הפרעת הקשב והריכוז ולא לקפח את בנם השני באותו זמן. כשהגיעו לטיפול, היו ההורים באפיסת כוחות כמעט מוחלטת, כשהאם בוכה ומתפרצת לעתים קרובות כשהיא חשה שאינה עומדת בלחצי היומיום, מתנגשת עם שני הילדים ורואה עצמה כאם לא ראויה. הזוגיות כמעט קרסה גם היא, משום שההורים העסוקים בילדיהם לא הצליחו למצוא אף שעה אחת פנוייה לעצמם בטרם יתמוטטו בלילה מעייפות. לא היתה גם שום השקעה של כל אחד מההורים בעצמו: האב, אוהב הספר, לא הצליח להחזיק ספר ביד מזה זמן רב, והאם הצליחה אמנם 'לגנוב' לעצמה כשעתיים מידי שבוע לחוג ריקודים האהוב עליה, אך התייסרה מרוב רגשי אשם על 'הבלגן' שהותירה בבית, ולא נהנתה מהפעילות.
הסיפור הוא פשוט: כדי שהורים יוכלו לתחזק את הילדים ולתת להם, צריך שיהיה להם ממה לתת. כשהמאגרים של משאבי ההורה מתרוקנים, כשהם מזניחים את הצרכים שלהם ולא נותנים תשומת לב לעצמם, לשאיפותיהם, לתוכניותיהם ולהנאותיהם, הרי שלא נותרת גם אנרגיה בשביל הילדים. הורה כזה חש שחוק, לחוץ, לא שולט בזמנו ובעצמו, לא ממש נותן מעצמו לילד ומרגיש שהוא הורה לא טוב. בנוסף, הוא גם אדם אומלל, שחש תחושת אי מיצוי.
חשוב להבהיר, שההתלבטות לגבי מקום ההורה במשפחה המודרנית אין פירושה מתן אישור למרכזיות יתר של ההורה. במערכת 'הורים-ילדים' מוטלת על ההורים האחריות לנווט את כלל המערכת הזאת, ולאזן בין צרכיה. לא די טוב לתת רק לאחד ולא לשני, כי אז כולם סובלים. כדי לנהל את משק האנרגיה במערכת המשפחתית, צריך לדעת לחסוך במקום אחד כדי להעביר למקום שני. ומה זה אומר ? זה אומר שנזכיר לעצמנו שגם אנחנו, ההורים, זכאים לכמה דברים שחשבנו שנשללו מאיתנו לנצח, כמו: להרגיש שעשינו למען ילדינו כמיטב יכולתנו, להיות מדוכדכים לפעמים, לחשוב מחשבות עוינות מפעם לפעם בלי להרגיש נורא אשמים, לדעת שאיננו חייבים להיות סבלניים תמיד, ליהנות מהחיים ככל שרק שנוכל למרות שיש לנו ילדים, להיות לפעמים לבדנו וליהנות מכך, לצאת לחופשה מידי פעם רק עם בן הזוג. בקיצור, להכיר בכך שחיינו אינם רק ההורות ולהיות מסוגלים להסתלק ממנה לזמן מה.
יכולת ההורה להגשים זכויות אנושיות בסיסיות ולספק צרכים אישיים לא הוריים משרתת את טובת כל המשפחה: הורה המרגיש בעצמו מסופק ורגוע בחייו, יוכל להיות הורה טוב יותר לילדו. אם טוב להורה טוב גם לילד. מי שמרגיש מתוסכל וממורמר, יתקשה להתמיד בנתינה לאורך זמן, ואיכותה תהיה ירודה. רק מי שמרגיש שבע יש לו כדי 'להאכיל' אחרים.