מחלה קשה של הורה, ובפרט כזו שיש בה איום על החיים, היא מקור משמעותי למשבר בחיי ילדים. כאן יש מצב בו המשפחה, שהיא מקור התמיכה הטבעי לכל מצוקות הילד, מתקשה לתמוך, כי דווקא בפינה החמה הזו חלה פגיעה קשה. כשהורה חולה מאוד, חווים הילדים אבדנים רבים.
מה אובד לילד כשאחד מהוריו חולה אנוש?
1. פניות ההורים: ההורה החולה עסוק בעצמו, בכאביו ובתחושותיו, וההורה הבריא טרוד בטיפול בבן הזוג ובסידורים טכניים. ההורים השקועים בחרדותיהם אינם מסוגלים לתת לילדם את התמיכה הרגשית לה הוא זקוק מאוד דווקא אז.
2. הרשות להיות ילדי: כשאבא או אמא חולים, נוטים לפתח ציפיות מהילד שיבין, שיתחשב, שיעזור, שיוותר, שלא יטריד, שיחיה את חייו כרגיל. הסובלנות לחריגות בהתנהגות פוחתת. כתוצאה, עלולים להופיע תובענות, תוקפנות, התפרצויות, מריבות וחיכוכים עם הסביבה.
3. השגרה הבטוחה והנעימה: פתאום משתנים סדרי הבית,יש עדיפויות אחרות. אין להורים פנאי לבלות, לקרוא ביחד, לשחק, להסיע לחוגים, או אפילו סתם להתעניין מה קרה עם החברים ובבית הספר.
4. החופש לבטא רגשות : הילד חש את אווירת הדאגה, המתח והעצב, אך לפעמים חש שאין לו "רשות" להתפרק ולהביע רגשות. הוא חושב על הגרוע מכל, אך זה עדיין לא התרחש, ואסור להזכיר זאת. לפעמים דווקא בזמן אבל קל יותר, כי אז ישנה לגיטימציה לבטא רגשות.
5. תחושת הערך העצמי: ילדים המנסים לחיות את חייהם כרגיל, להימצא רוב הזמן מחוץ לבית, רחוק מן המציאות המעיקה, מצליחים להתעלם ממחלת ההורה, אבל משלמים מחיר של רגשי אשם, ותחושת "איזה מין ילד אני…".
6. שמחת החיים: לפעמים ילדים מתכנסים לתוך עצמם ומאבדים עניין בחברים, חוגים, בלויים ומסיבות. הם משתדלים לצמצם את עצמם, כמעט להימחק, ולא לבוא בדרישות כדי לא להוסיף טרדות.
איך לעזור לילד להתמודד עם מחלת ההורה?
1. לומר אמת ולא להעלים מידע: חשוב ליצור אווירת אמון – לא להשלות את הילד או לדחותו בתשובות כגון "אתה לא צריך בכלל לחשוב על זה" או "אתה עוד קטן בשביל להבין". מצד שני, לדבר באופן המותאם להבנת הילד, לא להבהילו בפרטים מאיימים. ולא לשלול תקווה. חשוב להכין ילדים לתופעות לוואי קשות של טיפולים, כגון טיפולים כימותרפיים. לומר לילד, שאמא לא תרגיש טוב וינשור לה השיער לא בגלל המחלה אלא בגלל התרופה.
2. לשדר לילד, שהמבוגרים המשמעותיים לו מבינים שהוא סובל וקשה לו. לשוחח, להתחלק ברגשות כדי להדגים ולאותת שזה בסדר לדבר על איך מרגישים. לאפשר ביטוי רגשות שליליים – בכי, זעם, התרסה, אשמה, חוסר אונים – ולעזור לילד לעבד אותם.
3. לילד הבורח להכחשה: להשאיר דלת פתוחה, ולנסות לגשש בהזדמנויות שונות אם אין שינוי בהתייחסותו.
4. ליצור אפשרות לפעולה: ילדים שמחים לעזור, זה נותן להם תפקיד ומחזיר תחושת שליטה במצב. רצוי לסייע לילד למצוא דרך לעזור במשהו, קטן ככל שיהיה: להגיש משקה להורה, לקרב את נעלי הבית למיטה, לקנות במכולת, לקחת אח מהגן. עם זאת, לא לצפות מהילד לשאת בעול כבד מידי.
5. לשמור על שגרה: למשל – לא להרחיקו מהבית כדי שלא יפסיד גם את חבריו ואת סביבתו המוכרת. לעודדו להמשיך לתפקד בכל ענייניו. השגרה והמוכרות מעניקים תחושת ביטחון ושליטה.
6. במצב סופני של הורה לאפשר לילד להיפרד אם זהו רצונו. ייתכנו רגשות מעורבים: צורך להיפרד יחד עם פחד ורתיעה. חשוב הוא להכין את הילד למצב ההורה (למשל- איך הוא נראה, האם ירד מאוד במשקל, האם הוא מחובר למכשירים),לתת לו לבחור, ולתמוך בכל החלטה שיקבל.