האם הבחירה שלנו רציונלית, אינסטינקטיבית, חברתית, או נובעת ממקומות עמוקים יותר ?
כמו בתיבת נוח, גם מרבית בני האדם מעדיפים לחיות בזוגות. בתרבות המערבית, אנו מכינים "שיעורי בית": מתבוננים ומתרשמים מזוגיות של אחרים סביבנו, ומתנסים בזוגיות בצורת חברות או מגורים משותפים. אנו מקווים כך להגיע "מוכנים לשיעור" – לזכות באושר, הרמוניה וסיפוק. אך העובדה היא, שרבים אינם מאושרים בחייהם הזוגיים. רבים מתחרטים על בחירתם ותוהים למה ואיך בחרו את האדם שלצידו הם חיים. הגבר תמה איך מהבחורה החמודה לה נישא הגיחה, לימים, המכשפה המרשעת, והאישה מנסה להבין איך מהמחזר המקסים, שכל-כך ידע לפנק, צמח לו איש עייף ואדיש, שכבר אינו מתאמץ למענה…
אז איך נעשית הבחירה הזוגית, המשמעותית לנו כל-כך ? לכך הסברים שונים ומרתקים, ומהם כאלה שאנו מזהים בסביבתנו.
גישה אבולוציונית גורסת, שמטרת הגבר והאישה היא המשכת הדור בצורה הטובה ביותר. לכן, גבר ימשך לאישה "חתיכה וצעירה" המקרינה רעננות ונעורים, שתלד לו צאצאים, בעוד אישה תבחר בגבר "חזק ועשיר" שיבטיח את קיומה וקיום הדור החדש.
על-פי גישה אחרת, חברתית, אנו שוקלים את בן הזוג על-פי אמות מידה מקובלות בחברתנו: הופעה חיצונית, השכלה, מעמד כלכלי-חברתי, הומור, אינטליגנציה, וכדומה – ואנו שואפים למקסימום התאמה בינינו, כדי שנקבל את הדומה לנו, "המגיע לנו", כערכנו. למשל: "חתונת צמרת" של כוכב כדורגל עם כוכבת אופנה. גם השידוכים בחברה החרדית נקבעים לפי מה "מקבלים" תמורת מה.
ישנה תאורית ה"פרסונה", לפיה בחירת בן הזוג נעשית על-פי ה"פנים" שאנו בוחרים להציג בפני העולם. ה"פוזה" החיצונית שלנו. כלומר, אנו נוטים לבחור מישהו שיוסיף לערכנו ולתדמיתנו, לדוגמה – להתחתן עם דוגמנית יפה, או עם רופא מצליח, זו בחירה שמתחשבת בנתון עיקרי נכסף אחד, המיועד לאיתות חיצוני.
הסבר אחר, מייחס חשיבות רבה למצב הנפשי בו אנו נתונים בזמן ההכרות: מלחמה, מצוקה אישית, או אפילו בילוי לא שיגרתי, טעון ציפיות ופנטזיות כמו טיול רומנטי – אלה מצבים שמטלטלים את המערך הריגשי שלנו, ורגשותינו נוסקים לעוצמות גבוהות ודרמטיות. אז מתאהבים מהר וחזק, אך לאו דווקא מהסיבות האמיתיות.
אז מהן "הסיבות האמיתיות" ? קיימת גישה פסיכולוגית, הטוענת, שהבחירה הזוגית נובעת ממקומות עמוקים הרבה יותר, ונעשית על-פי צרכים פסיכולוגיים פנימיים ובלתי מודעים. על-פי גישה זו, אנו בוחרים את בן זוגנו בהתאם לתכונות שהיו להורים שלנו. אנו מונעים לשחזר את היחסים שחווינו בילדותנו עם הורינו, הפעם כבוגרים, כדי לתקן ולשפר את חוויות העבר. אנו מחפשים במושא אהבתנו את מכלול התכונות של שני הורינו – החיוביות והשליליות, שהן-הן הסביבה הנפשית המוכרת לנו מהילדות. בהתאהבות ובבחירת בן הזוג אנו מקימים לתחיה קשר בעל עוצמת רגשות עזה המכיל הן את הטוב והן את הרע שחווינו. ברור, שהחיפוש איננו מודע: אנו לא מסמנים לעצמנו רשימה בנוסח "אני מחפשת עכשיו גבר גבוה, חזק, מצחיק וסמכותי כמו אבא שלי, שידע לפנק ולהכיל אותי כמו שאמא שלי ידעה…". התכונות החיוביות לעתים בולטות לנו, אך יחד איתן אנו בוחרים כ"עיסקת חבילה" באורח לא מודע גם את התכונות הקשות של הורינו, שהטביעו בנו צלקות.
ואיך זה משרת אותנו ? ראשית, מושך אותנו לחזור למה שכבר מוכר לנו, ואנו כבר מנוסים בלהתמודד אתו. למשל: כשאחד מהורינו היה אדם קר וביקורתי, אנו מחפשים בן זוג דומה, כי כבר למדנו איך להתאמץ כדי להוציא מאדם קר וביקורתי מעט הערכה. אך בנוסף, אנו זקוקים גם לתיקון: אנו נאבקים להוציא דווקא מאדם קר וביקורתי חום וקבלה, כי רק מאדם ביקורתי, כמו שהיו אבא או אמא, יש ערך למילה הטובה. דווקא באדם כזה נתאהב, אך גם נאבק לשנותו, כי הוא יעורר בנו מחדש את הכאב הישן. המתסכל ביותר כאן הוא, שאנו נפסול מראש כל פתרון פשוט והגיוני, כמו לבחור באדם חם ותומך, כי ממנו קל מידי לקבל אישור ותמיכה, ועל כן הוא אינו יכול להיות זה שיספק לנו את התיקון הדרוש. אנו "נלך" על משהו קשה וכמעט בלתי אפשרי – אנו נאבק "להוציא" חום וקבלה מאדם ביקורתי וקר. אם בכלל נצליח בזה – נחווה תיקון: נקבל, הפעם כבוגרים, פירגון במקום ביקורת מאדם ביקורתי ומשמעותי, נחוש סיפוק במקום כאב. הקשר הזוגי הוא, אם-כן, ההזדמנות שיש לנו לתיקון פצעי העבר.
האם זה אומר שבעצם הבחירה יש הבטחה לאושר והרמוניה ? לדאבוננו – לא. הבנת הבחירה הזוגית חשובה כצעד ראשון לשיפור הקשר: כשאנו מבינים למה התאהבנו ובחרנו דווקא באדם שבחרנו, אנו יכולים לזהות את הצרכים האישיים שלנו, אותם אנו מקווים לספק בקשר הזוגי. אנו משיגים ראיה שונה ועמוקה יותר של הקשר, שתוכל להוביל, תוך השקעה לא מעטה שלנו, לשיפור הזוגיות.